היא הגיעה בדיוק בזמן. 
ממש ראיתי על העיניים שלה שהיא כל כך חיכתה לפגישה הזאת.
שאלתי אותה מה הסיבה שהיא הגיעה אלי
ומבלי לענות על השאלה עצמה.. היא התחילה לספר לי על השגרה היומית שלה.

היא סיפרה לי שהיא עמוד התווך של הבית.

קמה מוקדם בבוקר, מכינה סנדוויצים לילדים, 

מפזרת את הילדים במסגרות וממשיכה ישר לעבודה שלה, עבודה כעו״ד עם מקצוע תובעני ביותר.
היום טס לה! היא בקושי מוצאת רגע של שקט בהפסקת צהריים וכבר יוצאת לאסוף את הילדים מהמסגרות אחה"צ.

חוזרת הביתה, מנסה לשמור על שפיות בזמן שהיא מג'נגלת בין ההכנה של ארוחת הערב ללשמור על הילדים בבית.

כשהיא עם הילדים, היא הסבירה לי בדכדוך כמה היא לא נוכחת…

מצד אחד, הם כל חייה,
מצד שני, יש לה כל כך הרבה דברים על הראש והמעבר מתפקיד כל כך משמעותי 
ללהכין ארוחת ערב ולדרבן אותם להיכנס להתקלח- קיצוני מדי בשבילה. 

ואז היא מוצאת את עצמה מפקדת עליהם כאילו
הם איתה בבית המשפט…